יש ימים שבהם אני מרגיש שהדרך מהבית לעבודה היא לא פחות ממשימת הישרדות. לא מדובר רק בפקקים שמתחילים עוד לפני שיצאתי מהחניה, אלא גם במזג האוויר שמחליט להתחלף שלוש פעמים בשעה, ובדרישה המוזרה של העולם שאגיע לעבודה עם חיוך כאילו קיבלתי בונוס. כאן נכנס לתמונה הטריק שלי – נעליים שהופכות את כל הטירוף הזה למעט יותר נסבל.
בפעם הראשונה שנעלתי את sam edelman loafers שלי, זה היה בוקר חורפי, כזה שבו אתה חצי רץ לאוטובוס וחצי שואל את עצמך למה לא נשארת במיטה. הפלא הוא שלא משנה כמה מיהרתי, הנעליים האלו גרמו לי להיראות כאילו אני צועד על מסלול אופנה ולא על מדרכה רטובה. היה בזה משהו מרגיע – מין שילוב של נוחות מושלמת עם מראה מוקפד.
כשהגעתי לעבודה, אפילו מנהלת המחלקה – זו שמצליחה למצוא פגם בכל דבר – עצרה והעיפה מבט. "הנעליים חדשות?" היא שאלה, כאילו מדובר בחלק מתוכנית לשדרוג תדמית אישית. עניתי לה שזו סתם דרך לשרוד את השעות הארוכות בין פגישה לפגישה בלי שקרסוליי יכריזו שביתה. היא צחקה, אבל אחר כך ראיתי אותה בוחנת את האתר של המותג בהפסקת הצהריים.
היתרון האמיתי התגלה בערב, כשעברתי ישירות מהעבודה לפגישה עם חברים. לא היה צורך להחליף נעליים או לחשוב איך אני נראה – הנעליים האלו עבדו שעות נוספות, ועשו את המעבר מהסגנון העסקי לסטייל הקז'ואלי בלי למצמץ. אפילו במדרגות התלולות של הבר, הן שמרו עליי יציב, וזה הישג לא קטן אחרי יום כזה.
יום אחד, בדרך הביתה, נשבר לי הכפתור במעיל בדיוק כשהתחיל לרדת גשם. מצאתי את עצמי רץ לתחנה, מגזים בקפיצות כדי להימנע משלוליות. מישהו מאחוריי צעק "אחי, זה נראה כמו פרסומת לנעליים", ואני מודה – זה באמת הרגיש ככה. לא בגלל שהייתי יבש (לא הייתי), אלא בגלל שהנעליים עדיין נראו כאילו יצאו מהקופסה.
ואולי זה העניין – בעולם של נסיעות יומיומיות, לחץ ותנאי שטח משתנים, יש משהו מנחם בלדעת שלפחות רגליך מסודרות. שהן לא רק נוחות אלא גם משדרות שאתה בשליטה, אפילו כשאתה בכלל לא. ובינינו? זה כבר חצי מההישרדות.
אז אם מישהו בעבודה ישאל אותי מה הסוד שלי, אני פשוט אחייך ואגיד: "זה לא סוד, זה פריט חובה". ואולי, בפעם הבאה, אני אספר את כל הסיפור… או שאשאיר אותם לנחש. אחרי הכול, כל נוסע יומי צריך לשמור לעצמו קלף אחד בשרוול.
